"כל הזכרונות כמו ענן משתנה"

כמה מהשלג של כפור השואה חי איתנו בשמש הישראלית? 
כמה הסיפורים מאז חיים איתנו? 
כמה הדור הקודם נושם בתוכנו, הדור הצעיר? 
כמה אנחנו מבינים שבית חשוב לנו בחיים? או שהוא רק ארבעה קירות? 
כמה אנחנו מפנימים שכשהבית נלקח, גם הסיפור והזהות שלנו נלקחים, והכמיהה לדבר הפשוט ביותר הופכת למשאלת לב הגדולה ביותר?

זהו שיר געגועים למי שיכולנו להיות, לניצולים שהיו יכולים להיות אנשים אחרים, אנשים עם חלומות שהתגשמו, כאלה שהיו שרים שיר יפה.. של בית. 

"מנגינות של אור
יהיה לאן לחזור"