טקסטים מעוררי השראה

בעמוד זה תוכלו למצוא מספר דוגמאות לטקסטים שונים שניתן להקריא או לחלק בחלק זה של הערב; מכתב, שיר, ציטוט או סיפור.

שימו לב שבחלק זה הכוונה היא לא לקרוא עדות נוספת, אלא להכניס נופך רגשי ושיתופי לערב. 

בעמוד זה מובאות מספר דוגמאות שמטרתן לעורר בכם השראה לחפש רעיונות נוספים שיתאימו לערב שלכם.

מומלץ לעיין במערך ״התכנסות״ של מכון ון ליר, אשר שזורים בו קטעי קריאה, שירה, עדויות, סיפורים, וזיכרונות

ומהווה השראה לערב ייחודי. 

 

אנחנו מעדכנים את העמוד הזה לעיתים תכופות - אתם מוזמנים לחזור ולהציץ מה חדש.
יש לכם רעיונות טקסטים מומלצים? מוזמנים לשתף בעמוד המארחים בפייסבוק.

מאת: לאונרד כהן

תרגום: צביה גינור


שירו של לאונרד כהן, עוסק בשאלה שמלווה את זיכרון השואה: האם הנאצים היו בני אדם או מפלצות? ואם מפלצות - איך זה שיש להם סממנים של בני אדם "רגילים" ובינוניים? ואם בני אדם - איך יכלו לעשות את שעשו?

עיניים.. בינוניות

שיער.. בינוני

משקל.. בינוני

גובה.. בינוני

סימנים מיוחדים.. אין

מספר האצבעות.. עשר

מספר אצבעות הרגליים.. עשר

רמת משכל.. בינונית

למה ציפית?

טלפיים?

שיניים טוחנות בגודל ענק?

רוק ירוק?

שיגעון?

 

מאת: ויסלבה שימבורסקה
 

שירה של שימבורסקה מיטיב לתאר את תחושת הרדיפה שהיתה מנת חלקם של יהודים בשואה. באותה מידה, הוא מתאר גם את הרדיפה שחווים עמים אחרים (ביניהם העם הארמני, האזרחים הסורים והסודנים). מתאים במיוחד לדיונים על השואה ושאלות מוסריות בהווה ובעתיד.

אנשים כלשהם במנוסה מפני אנשים כלשהם.

בארץ כלשהי מתחת לשמש

ומתחת לעננים כלשהם.

 

מותירים מאחוריהם איזשהו כל-אשר-להם,

שדות זרועים, תרנגולות וכלבים כלשהו,

מראות זעירות, שהאש משתקפת בהן.

 

על גבם כדים וצרורות חפצים,

ככל שיתרוקנו, יכבידו מיום ליום.

 

בשקט מתרגשת ובאה איזושהי התכלות,

ועל הלחם ברעש איזושהי התנפלות

וטלטול ילד מת בידי איזושהי דמות.

 

לפניהם עוד דרך-לא-דרך כלשהי,

לא הגשר הנחוץ

מעל לנהר סמוק להפליא.

מסביב יריות כלשהן, פעם קרובות, פעם רחוקות,

ובמרומים מטוס שחג לאטו.

 

אי-נראות כלשהי הייתה מועילה,

אבניות אפרפרה כלשהי,

וטובה אי ההתקיימות

למשך זמן כלשהו, קצר או ארוך.

 

משהו עוד יקרה, אולם היכן ומה.

מישהו עוד יצא לקראתם, רק מתי, מי,

בכמה דמויות ובאילו כוונות.

אם תהיה ברירה בידו,

אולי לא יבחר להיות אויב

וישאיר אותם בחיים כלשהם.


 

מאת: ויסלבה שימבורסקה
 

לעיתים הדיונים בסלון גולשים למקומות "פוליטיים", דבר שעשוי לגרום למשתתפים בסלון לנוע באי נוחות בכיסא ולהסית את השיחה לנושאים אחרים. מתאים במיוחד למערך "שואה בכל מקום" ולהתמודדות עם התפתחותו של דיון פוליטי, או על הלגיטימיות שלו, בסלון.

אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים.

תרצה או לא תרצה,
לגנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי.

כך או אחרת
לכל דבריך הדהוד,
לכל שתיקותך ההשתמעות
פוליטים.

אף בלכתך בסבך היער
אתה צועד צעדים פוליטיים
על קרקע פוליטית.

גם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים,
ובמרומים מאיר ירח,
זה מכבר לא-ירחי,
להיות או להיות, זו השאלה.
איזו שאלה, חביבי, השב בהקלה.
שאלה פוליטית.

אינך חייב להיות בן אנוש
כדי להיות בעל משמעות פוליטית.
די בכך שתהיה נפט גולמי,
מספוא מרוכז, חומר גלם ממוחזר.

או אף שולחן ישיבות, שעל צורתו
התווכחו חודשים ארוכים:
מסביב לאיזה שולחן יש לשאת-לתת
על אודות חיים ומוות, עגול או מרובע.

בינתיים אנשים נהרגו,
חיות גוועו,
בתים עלו בלהבות.
ושדות צמחו פרא
כמו בתקופות קדם,
פחות פוליטיות.

כל דבר שאתה עושה אתה פוליטי
אין בכלל דבר שלא יוצא פוליטי
אתה פוליטי, אני פוליטי
איך אני רוצה שלא יהיה פוליטי
גם אני רוצה שלא יהיה פוליטי
אתה פוליטי, אני פוליטי 

 

מאת: יצחק קצנלסון

היצירה נולדה מתוך הפער שבין מזרח למערב, בין אירופה לישראל.

היצירה נכתבה באירופה, אבל בפועל מי שפיזז ושר אותה היו החלוצים בארץ.

מַה יָּפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים

וְהַדְּמָמָה פֹּה תָּשִׁיריַעַן לָהּ לִבִּי בַּשִּׁירִים.

 

יִלְלַת תַּנִּים נוּגָה

תֶּחֱצֶה דְּמִי הַלַּיִל.

 

הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים,

רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים

וְיָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן.

 

יִלְלַת תַּנִּים נוּגָה...

 

יָפִים הַלֵּילוֹת וּבְהִירִים

צוֹנְנִים הֵמָּה בִּכְנַעַן

צָלְלוּ, נָדַמּוּ הַשִּׁירִים

וְהֵדָם עוֹד יַעַן, עוֹד יַעַן.

 

יִלְלַת תַּנִּים נוּגָה...

 

אַחַי הָלְכוּ לִרְעוֹת צֹאנָם,

לְהַשְׁקוֹת הָעֲדָרִים,

וְרָחֵל, רָחֵל שֶׁלִּי

תְּדַלֵּג עַל הֶהָרִים.

 

יִלְלַת תַּנִּים נוּגָה...

 

הַשֶּׁלֶג עַל הַר חֶרְמוֹן

הוֹלֵךְ וְנָמֵס,

בּוֹאִי אֵלַי, רָחֵל שֶׁלִּי

בּוֹאִי וְנִתְעַלֵּס.

 

יִלְלַת תַּנִּים נוּגָה...

 

בעוד רגעים אחדים נתפזר איש איש לדרכו. 

כל אחד מאתנו ייטול בחיקו את הרגע המשמעותי אותו הוא יבחר לשאת מכאן להמשך חייו.

וכשנגיע איש איש לביתו חשוב שנזכור, שהערב הזה לא יכול להישאר בגדר אירוע חד פעמי. 

זו תהיה טעות להשאיר את הזיכרון – רק בסלון.

המפגש המשותף מלמד שלדיבור , לשפה, לעומק ולרצון לעכל את מה שהיה, יש השלכות עמוקות על מה שיהיה.

זיכרון השואה נועד גם בכדי לעצב עתיד אחר לישראל.

עתיד שיש בו אתוס לאומי, אהבת אדם, לכל אדם.

עתיד שמבקש לחבר בין הכאב לבניין, בין חורבן ליצירה, בין מוות לחיים.

זהו ראשיתו של מסע לתיקון.

זהו צעד אחד בדרך ארוכה, שבה חלומות הופכים למציאות.

"הזיכרון הוא כמו שמרים. מתפיח את התודעה, מעצב את הזהות, מחייה את העבר, מאפשר את העתיד.

 

אולם במאה ה-21 הזיכרון ומעמדו עוברים שינוי. המצאת הרשת האינטרנטית יוצרת "מיקור חוץ" לזיכרון. אפשר 'להוריד' אותי למחשב. לא צריך לזכור ימי הולדת ותאריכים. לא צריך לזכור פרטים.

המין אנושי החליף את השכחה ביכולות אפסון. אנחנו מאפסנים את המידע, וברגע האמת "נשלוף" אותו.

 

מתרחשות שתי תופעות מנוגדות: לא שוכחים, אבל גם לא זוכרים.

 

הזהות היהודית מונעת מכוחו של הזיכרון: "זכור את יום השבת", "זכר ליציאת מצרים", "זכור את אשר עשה לך עמלק" ועוד. כיצד מתיישבת תודעת הזיכרון בעולם החדש?

 

רק אם נבין שהזיכרון לא מתמקד בעבר, כי אם בעתיד, נוכל להחיות אותו ולשמר את מעמדו.

 

אצל רבים הזיכרון מונע מעולמות של פחד. הישרדות. הזיכרון הוא כמו צופר אזהרה, זרקור המאיר מציאות חשוכה.

 

זיכרון של הישרדות הוא זיכרון משתק, מקפיא, כזה שעלול לעורר שנאה ונקמה. זיכרון המונע מכוחו של העתיד הוא זיכרון שיוצר תיקון. זיכרון שמופנה אל הטוב והאור, זיכרון שמחויב לתיקון עולם, לביעור הרע, לשלטון של האור והטוב."

חלק זה מתוך מגילת העצמאות מתאים למערך "שואה מעצבת"

ולדיונים על מקומה של השואה בחברה הישראלית - אז היום ובעתיד.

 

"... השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם. במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות."

 

קצין אס.אס מצוטט ע"י פרימו לוי, מתוך "הטבועים והניצולים".

״לא משנה כיצד תסתיים המלחמה הזאת - ניצחנו במלחמה נגדכם; איש מכם לא יישאר כדי להעיד, אבל גם אם מישהו ישרוד, העולם לא יאמין לו. אולי יהיו חשדות, דיונים, מחקרים היסטוריים, אבל לא תהיה כל ודאות, משום שאנחנו נשמיד את ההוכחות יחד איתכם. וגם אם יישארו הוכחות כלשהן וכמה מכם ישרדו, אנשים יאמרו כי האירועים שאתם מתארים כל כך מפלצתיים, שפשוט לא יאמינו לכם; הם יאמרו כי אלה הגזמות של תעמולת בעלות הברית, ויאמינו לנו, שנכחיש הכל, ולא לכם. אנחנו אלה שנכתיב את ההיסטוריה של מחנות הריכוז.״

 

 

הזיכרון הינו מאבני היסוד החיוניות והמכריעות ביותר בתודעתנו הן כעם והן כיחידים.

אנו רואים בעיסוק בו ובשימורו- מצווה מהמעלה הראשונה. באסופת הקטעים שלפניכם- “בין זכרון לשכחה”- שנוצרה על ידי המחלקה לתפוצות של ההסתדרות הציונית,

שנים עשר טקסטים מגוונים העוסקים כולם בזכרון בכלל ובזכרון השואה בפרט. 

מחשבות על בחירה, מתוך "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל 


" נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של ערה נפשית וגופנית." 

"...אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בצעמו, מה הוא יהיה - מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז."

 

ציטוטים מעוררי השראה מתוך מנשר הניצולים, אשר עוסק, בין היתר, בצוואתם של הניצולים ליצירת עולם טוב ומוסרי יותר. 

"אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות..."

 

"... במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר."

 

 

יום לפני יציאתו ברכבת ממחנה הריכוז בדרנסי לאושוויץ, כותב שלום גולדשמידט שני מכתבים למשפחתו.

המכתב הראשון כתוב בסגנון מלא העליצות הרגיל שלו, מלא בשקרים לבנים קטנים

שנועדו לנסוך במשפחתו את מקסימום האופטימיות האפשרית במסגרת הנסיבות המיוחדות שנוצרו.

מאוחר יותר באותו היום, מתוך תחושה שאולי למרות כל האופטימיות זה בכל זאת המכתב האחרון, שולח שלום גם מכתב שני.

 

המכתב הראשון

 

דראנסי ,  ה - 19 לנובמבר 1943

 

מרגריט היקרה וילדי היקרים,

 

היום, יום שישי, נקבע כי נצא מחר בבוקר. היעד המדובר הוא שלזיה עילית. בכל אופן ציידו אותנו לחמישה ימי נסיעה. 

הימים שעברתי בדרנסי לא היו נוראים  כל כך.  נפגשתי עם חברים טובים, ומעל לכל נהניתי מחופש יחסי,

עד כמה שהדבר אפשרי כשחוטי תיל מקיפים אותך.

 

 על פי הידיעות שנמסרו לנו משלזיה עילית, המקום מוצא חן בעיני המגורשים שכבר הקדימו אותנו שם, וגם האוכל בסדר. 

למרות זאת, כפי שכבר כתבתי לך,  ישנם סיכויים רבים שאבחר לשנות את מסלול הנסיעה.

אם כך יקרה, לא תשמעי ממני תקופה ארוכה, מטעמי זהירות. אל תדאגי. להיפך.

דממה תקשורתית במקרה כזה היא בהחלט אות משמח. 

 

ניהול המחנה, כמו גם סידורי המשלוח, הוא בידינו, כמובן תחת פיקוח צמוד של בעלי הבית. אני עצמי מוניתי להיות ראש קרון. טוב שלא קיבלתי מכם עוד חבילה. הבגדים שלי הם בכמות הנדרשת, וגם ככה יש לי מספיק לסחוב.

כיווןשאפשר להשיג כאן הכל בחינם, השלמתי את מלאי התרופות שלי, וגם חידשתי את סוליות הנעליים (אגב, גם שירותי המספרה, הכביסה, הסנדלרות , החייטות  והמקלחת כאן  הם בחינם). 

בעזרת השמיכה שלי, ועוד אחת שנלקחה בהשאלה בלימוז', תפרתי שק שינה כפול, מרופד בצמר שנלקח בהשאלה מהמזרון.

(בלימוז' נמצא בית הסוהר בו שהה שלום לפני העברתו לדרנסי).

 

עוד הכנתי לנסיעה, גם כן משמיכות - זוג כפפות עבות, כיסוי לנעליים ולקרסוליים, מכנסי עבודה כחולים, 3 סוודרים, צעיף עבה ועוד. הצידה לחמשת ימי הנסיעה היא: 2 ק"ג לחם, חצי קילו בשר, שוקולד, גבינה וכו'. הכל בתרמיל צד.

אני משוכנע שלא אצליח לגמור הכל! (תנסי לתאר לעצמך את ההשקעה של החברים במטבח, שהכינו את כל המנות האלה.

אנחנו  1200 'נוסעים',  ממש כמו אלה שראיתי בגירס)

(שלום רומז כאן לתנאי הנסיעה הבלתי נסבלים ברכבות המשא, מחזה לו היה עד, כשחדר למחנה הריכוז בגירס במסגרת פעילותו במחתרת).

 

הלילה אנחנו מתאכסנים בחדרים של 50 איש. חדר לקרון. החדר שלי הכי טוב, והדבר ידוע בכל המחנה. המוראל אצלנו כל כך גבוה, עד כי הנוסעים מהחדרים הסמוכים באים לבקר, כדי "לשאוב עידוד" לדבריהם. 

החייט משאטורו נמצא איתי בחדר, ולכן יסע איתי באותו קרון. זה אומר שגם הוא 'ילך ' אחרי.

(שאטורו, עיר במרכז צרפת בה נמצא בית הסוהר בו היה כלוא שלום לפני העברתו ללימוז',  בדרך לדרונסי).

 

ביקשתי מצבעי, שנמצא גם הוא בחדר שלי, לרשום על הקירות הלבנים את הסיסמה שלנו  "בגאווה ובראש זקוף".

אינכם יכולים לתאר כמה אני גאה באופן עילאי לחיות את הרגעים הגדולים האלה. הם מחשלים אותי וממלאים אותי עד לעומק ישותי בהתפעמות ואושר מוחלט. 

וכל זה למרות, או בגלל, שאני תמיד חושב עליכם. אני נרגש עד כדי כך שאני אפילו קצת מצטער שאתם לא יכולים להשתתף בשמחתי, ואף לחלוק איתי את השלווה הבלתי צפויה הזאת. אבל את זאת וודאי תבינו, שכן אתם מכירים אותי ויודעים למה אני כאן , ובעיקר למה אני גאה להיות כאן.

פה אני מרגיש סוף סוף גאה ללא סייג, כיהודי הניצב בקו הראשון - מול מתקפת הברברים הקרבה אל קיצה. 

 

ובנושא הזה אני לא לבד. רבים מאחינו ואחיותינו סוף סוף קלטו את העניין - וכאן, במקום הזה, חזרו להיות יהודים.

בן דודי ליאופולד מצגר, מנהיג הקרון השכן,  חושב ומשפיע על חבריו כמוני, ועושה זאת בהצלחה לא פחותה. שוחחנו בינינו שעות ארוכות, בסופן זכינו לראות סוגיות ומושגים מסוימים באור חדש לחלוטין. להיות יהודי משמע להיות אנושי.

 

עדיין נותר לי הרבה לעשות: שירות סוציאלי, כמו גם הכנת צידה ל  -  49 אנשים, כל אלה, לצד הכנות חשובות אחרות,

יעסיקו אותי כל היום והלילה, לפני היציאה לדרך. 

 

עדיין לא קר, ואגב, יש הסקה מרכזית בחדרים. על האח אנחנו מכינים קפה, תה וכו'. 

אם נגיע לשלזיה עילית, כל אחד יעבוד לפי כישוריו, אך אתם יכולים להיות בטוחים שאמצא עבודה בדרך. במקרה כזה לא תשמעו ממני כל טענה.

 

הערב תיערך תפילה באיזור השמור למגורשים. הרב שנברג, מגורש בעצמו, ישא דברים. אלה בוודאי יהיו דברים של טעם.

 

תוך כדי כתיבת הדברים אני מקבל תרמיל צד וכובע גרב מצמר.

 

אינני מצטער על דבר, ואני רוצה שכך תהיו גם אתם. תמיד הסכמנו על הכל, וכך נמשיך גם עכשיו. אשמח מאד לדעת שאתם חשים, ממש כמוני, את הביטחון המלא שלי בכך  שהעתיד המאושר קרוב. כאן איש איננו עצוב, ומחר, בתחנת הרכבת נשיר, בשבילנו וגם בשביל אלה ששולחים אותנו למסע, את התקווה ואת ההמנון הצרפתי.

 

הערב יורד. אני מנשק אותכם בחוזקה, ומברך אתכם מתוך שמחה, כמו תמיד, וממש כפי שאברך אתכם בקרוב מאד, כשאני מביט בעיניים פקוחות וצוחקות אל עיניכם היקרות, שיהיו גם כן  פקוחות וצוחקות.

 

בקרוב תהיו מאושרים ביחד עם פליקס ואבא שלכם.

המכתב הראשון

 

דראנסי ,  ה - 19 לנובמבר 1943

 

מרגריט היקרה וילדי היקרים,

 

היום, יום שישי, נקבע כי נצא מחר בבוקר. היעד המדובר הוא שלזיה עילית. בכל אופן ציידו אותנו לחמישה ימי נסיעה. 

הימים שעברתי בדרנסי לא היו נוראים  כל כך.  נפגשתי עם חברים טובים, ומעל לכל נהניתי מחופש יחסי,

עד כמה שהדבר אפשרי כשחוטי תיל מקיפים אותך.

 

 על פי הידיעות שנמסרו לנו משלזיה עילית, המקום מוצא חן בעיני המגורשים שכבר הקדימו אותנו שם, וגם האוכל בסדר. 

למרות זאת, כפי שכבר כתבתי לך,  ישנם סיכויים רבים שאבחר לשנות את מסלול הנסיעה.

אם כך יקרה, לא תשמעי ממני תקופה ארוכה, מטעמי זהירות. אל תדאגי. להיפך.

דממה תקשורתית במקרה כזה היא בהחלט אות משמח. 

 

ניהול המחנה, כמו גם סידורי המשלוח, הוא בידינו, כמובן תחת פיקוח צמוד של בעלי הבית. אני עצמי מוניתי להיות ראש קרון. טוב שלא קיבלתי מכם עוד חבילה. הבגדים שלי הם בכמות הנדרשת, וגם ככה יש לי מספיק לסחוב.

כיווןשאפשר להשיג כאן הכל בחינם, השלמתי את מלאי התרופות שלי, וגם חידשתי את סוליות הנעליים (אגב, גם שירותי המספרה, הכביסה, הסנדלרות , החייטות  והמקלחת כאן  הם בחינם). 

בעזרת השמיכה שלי, ועוד אחת שנלקחה בהשאלה בלימוז', תפרתי שק שינה כפול, מרופד בצמר שנלקח בהשאלה מהמזרון.

(בלימוז' נמצא בית הסוהר בו שהה שלום לפני העברתו לדרנסי).

 

עוד הכנתי לנסיעה, גם כן משמיכות - זוג כפפות עבות, כיסוי לנעליים ולקרסוליים, מכנסי עבודה כחולים, 3 סוודרים, צעיף עבה ועוד. הצידה לחמשת ימי הנסיעה היא: 2 ק"ג לחם, חצי קילו בשר, שוקולד, גבינה וכו'. הכל בתרמיל צד.

אני משוכנע שלא אצליח לגמור הכל! (תנסי לתאר לעצמך את ההשקעה של החברים במטבח, שהכינו את כל המנות האלה.

אנחנו  1200 'נוסעים',  ממש כמו אלה שראיתי בגירס)

(שלום רומז כאן לתנאי הנסיעה הבלתי נסבלים ברכבות המשא, מחזה לו היה עד, כשחדר למחנה הריכוז בגירס במסגרת פעילותו במחתרת).

 

הלילה אנחנו מתאכסנים בחדרים של 50 איש. חדר לקרון. החדר שלי הכי טוב, והדבר ידוע בכל המחנה. המוראל אצלנו כל כך גבוה, עד כי הנוסעים מהחדרים הסמוכים באים לבקר, כדי "לשאוב עידוד" לדבריהם. 

החייט משאטורו נמצא איתי בחדר, ולכן יסע איתי באותו קרון. זה אומר שגם הוא 'ילך ' אחרי.

(שאטורו, עיר במרכז צרפת בה נמצא בית הסוהר בו היה כלוא שלום לפני העברתו ללימוז',  בדרך לדרונסי).

 

ביקשתי מצבעי, שנמצא גם הוא בחדר שלי, לרשום על הקירות הלבנים את הסיסמה שלנו  "בגאווה ובראש זקוף".

אינכם יכולים לתאר כמה אני גאה באופן עילאי לחיות את הרגעים הגדולים האלה. הם מחשלים אותי וממלאים אותי עד לעומק ישותי בהתפעמות ואושר מוחלט. 

וכל זה למרות, או בגלל, שאני תמיד חושב עליכם. אני נרגש עד כדי כך שאני אפילו קצת מצטער שאתם לא יכולים להשתתף בשמחתי, ואף לחלוק איתי את השלווה הבלתי צפויה הזאת. אבל את זאת וודאי תבינו, שכן אתם מכירים אותי ויודעים למה אני כאן , ובעיקר למה אני גאה להיות כאן.

פה אני מרגיש סוף סוף גאה ללא סייג, כיהודי הניצב בקו הראשון - מול מתקפת הברברים הקרבה אל קיצה. 

 

ובנושא הזה אני לא לבד. רבים מאחינו ואחיותינו סוף סוף קלטו את העניין - וכאן, במקום הזה, חזרו להיות יהודים.

בן דודי ליאופולד מצגר, מנהיג הקרון השכן,  חושב ומשפיע על חבריו כמוני, ועושה זאת בהצלחה לא פחותה. שוחחנו בינינו שעות ארוכות, בסופן זכינו לראות סוגיות ומושגים מסוימים באור חדש לחלוטין. להיות יהודי משמע להיות אנושי.

 

עדיין נותר לי הרבה לעשות: שירות סוציאלי, כמו גם הכנת צידה ל  -  49 אנשים, כל אלה, לצד הכנות חשובות אחרות,

יעסיקו אותי כל היום והלילה, לפני היציאה לדרך. 

 

עדיין לא קר, ואגב, יש הסקה מרכזית בחדרים. על האח אנחנו מכינים קפה, תה וכו'. 

אם נגיע לשלזיה עילית, כל אחד יעבוד לפי כישוריו, אך אתם יכולים להיות בטוחים שאמצא עבודה בדרך. במקרה כזה לא תשמעו ממני כל טענה.

 

הערב תיערך תפילה באיזור השמור למגורשים. הרב שנברג, מגורש בעצמו, ישא דברים. אלה בוודאי יהיו דברים של טעם.

 

תוך כדי כתיבת הדברים אני מקבל תרמיל צד וכובע גרב מצמר.

 

אינני מצטער על דבר, ואני רוצה שכך תהיו גם אתם. תמיד הסכמנו על הכל, וכך נמשיך גם עכשיו. אשמח מאד לדעת שאתם חשים, ממש כמוני, את הביטחון המלא שלי בכך  שהעתיד המאושר קרוב. כאן איש איננו עצוב, ומחר, בתחנת הרכבת נשיר, בשבילנו וגם בשביל אלה ששולחים אותנו למסע, את התקווה ואת ההמנון הצרפתי.

 

הערב יורד. אני מנשק אותכם בחוזקה, ומברך אתכם מתוך שמחה, כמו תמיד, וממש כפי שאברך אתכם בקרוב מאד, כשאני מביט בעיניים פקוחות וצוחקות אל עיניכם היקרות, שיהיו גם כן  פקוחות וצוחקות.

 

בקרוב תהיו מאושרים ביחד עם פליקס ואבא שלכם.

המכתב השני

 

דראנסי ,  ה - 19 לנובמבר 1943

 

מרגריט היקרה וילדי היקרים,

 

כשתקבלי את המכתב הזה, קרוב לוודאי שיהיו לך סיבות טובות להאמין שאינני עוד בין החיים,

אם בגלל שהבריחה לא עלתה יפה (זו של מחר, או כל אחת אחרת, שכן הבטחתי לעצמי לעשות את הבלתי אפשרי, על מנת לפגוש אתכם שוב) ובין אם בגלל שמזג האוויר בשלזיה עילית לא היטיב עימי. 

יחד עם זאת, ואת זאת אני רוצה להדגיש היטב: אל תאבדו תקווה לראות אותי שוב, אלא כעבור חודשים אחדים מיום שובם של המגורשים שיצאו מפה איתי. אחרי שעברה תקופה כזו ולא חזרתי, אל תאחזו בתקוות שווא. המשיכו לחיות את חייכם, ממש כמו כל אלה שחיים את חייהם, מיום שפרצה המלחמה,  מבלי להביט עוד לאחור. 

אני יודע שלא תשכחו אותי, ממש כפי שאני לעולם לא הייתי שוכח איש מכם. 

אתם יכולים, מפעם לפעם, נאמר כל 20 לנובמבר, או לעיתים יותר תכופות, אבל בשום פנים ואופן לא  על בסיס יומי - ועל כך אני עומד - להקדיש כמה דקות לזכר זה שחשב עליכם באהבה עד לרגעיו האחרונים. (אני מתנצל על הנימה הקודרת והמעט רשמית - אני עצמי מתעב סגנון כזה - פשוט אינני מורגל בכתיבת מכתבי פרידה).

אבל חוץ מהרגעים המעטים האלה, אשר משקפים להבנתי את השנים היפות שחיינו יחד, אני לא רוצה שהזכרון יעכיר את חייכם. 

ידוע לי כי באופן טבעי החיים חזקים מכל אֶבל, אבל הייתי רוצה שתדעו גם ,כי אני עצמי משתוקק לדעת שאתם שמחים. 

כשתחשבו עלי, נסו לזכור ללא מרירות את המסע היפה שעשינו יחד. מסע  שהיה בכל זאת ממושך למדי, ובו צעדנו יד ביד, בדרכים שהיו לעיתים לגמרי לא שגרתיות, אך כמעט תמיד עם חיוך.

 

מרגריט, זכרי את יופי פגישותינו הראשונות. היינו  ילדים.

זכרי את הרגעים המאושרים ואת כל הצרות הקטנות שהוסיפו טעם לחיים.

ואתם, ילדים, זכרו את החברות האמיצה של כולנו. אמא ואני היינו חברים של ממש, בינינו, וגם שלכם. 

לא היינו משפחה , אלא חבורה נלהבת ומלוכדת.

המשיכו להיות חבורה שכזו, וכשתחשבו על חברכם לשעבר, אנא עשו זאת עם חיוך על השפתיים.

אל תרגישו לעולם אשמים על כך שחזרתם ליהנות מהחיים.

אני מתחנן בפניכם, היו מלאי שמחה, כמו שתמיד רציתי שתהיו, וכמו שתמיד הייתי בעצמי.

 

לעולם לא נדע מהי תכלית החיים. קיומנו על כדור הארץ תלוי בחוקים מסתוריים מדי, אשר הבנתם היא מעבר ליכולת התפיסה הצנועה שלנו. מעולם לא נוכל להבין ברוחנו את הכל, ואז לומר בבטחה - הנה, זו האמת.

המדע אינו יכול להסביר את הכל.

האמונה, היא אינה רוצה להסביר מאומה.

כשיש לך אמונה - היא עוטפת את כל כולך.

אבל אי אפשר לכפות אמונה על איש.

בין שני הקטבים האלה, המדע והאמונה,  נמצאת רוח האדם, והרוח הזו חופשייה לפלס את דרכה. רק המצפון -  והוא אכן קיים, את זאת אנו יודעים  -  ישמש לכם מצפן. 

כל מה שמצפונכם יצווה עליכם לעשות - וכל מה שתאמינו כי הוא האמת, יהיה נכון.

אינני מוריש לכם דרך חיים. אני עצמי עדיין מחפש את דרכי.

כל אחד מכם הוא מורה דרך של עצמו, ואתם גם חפשיים  למצוא אנשי מופת שיורו לכם את הדרך. 

אך אל תחפשו יותר מדי מחוץ לעצמכם.

 

ילדי היקרים, שתפו את אמא בכל. היא אמיתית, כנה וטובה. לכו בדרכה, כל עוד לא תהיו בטוחים בדרככם.

אם אתם אוהבים אותי (ואתם אוהבים אותי, את זאת אני יודע) אל תשכחו, כי כל אחד מכם הוא חלק ממני. לפיכך אהבו זה את זה, ותמיד תמיד תשארו מאוחדים.

עשו את הטוב. ואל תשכחו כי ההנאה הגדולה ביותר היא מילוי החובה שמצווה עליכם מצפונכם.

אל תאחזו יותר מדי בחיים: שנותינו על האדמה ממילא קצרות, וטוב לחיות מעט, תוך עמידה על שלכם, מאשר להאריך ימים, בבינוניות מוסרית ואינטלקטואלית. 

האהבה, גם היא גדולה, ובעתיד תאהבו את שותפיכם לחיים, ממש כמו שאמא ואני אהבנו.

גם את אחיכם, כמו גם את בני האנוש באשר הם - תאהבו, כשם שאהבתי אותם אני.

אל תהיו קטנים, כי מה שגדול - יפה.

אל תחשבו לנקום את נקמתי האישית.

הם עשו לנו עוול גדול, אבל הדו קרב  בינם לביני היה הוגן.

אני תקפתי , הם התגוננו, ובכל זאת - ניצחתי במלחמה שלי. 

חילצתי מידיהם כמה וכמה קורבנות - ואם הכל ילך לפי התכנית, אמשיך בכך גם מחר ובימים שיבואו אחריו - ואילו הם בקושי תפסו  אחד -אותי.

הבחינו היטב בין צדק לנקמה.

השאיפה לצדק היא מילוי חובה, בעוד הנקמה היא התלהטות של יצרים.

לא הייתי רוצה שחייכם, ובעיקר שלכם, הבנים, יהיו רדופים בשאיפות נקם. 

מוטב לבנות מאשר לנקום.

 

כתב ידי מחוויר. 

אני מוסיף עוד מים לדיו, כדי שאוכל להאריך מעט את שיחתינו האחרונה.

 

אני מנשק את כולכם בחוזקה.

אני מנשק אותך מרגריט, ואומר לך תודה על כל מה שנתת לי,

ועל כל מה שתתני לילדינו.

לכם ילדי, אני שולח ברכה לוהטת.

 

                                                             להתראות, נקווה שכאן למטה,

                                                                או אולי שם במרומים,

 

                                                                                                              פליקס שלך

                                                                                                                    אבא שלכם

 

 

מרגריט היקרה, השתדלי למצוא  במשרד בדראנסי את הגט שהשארתי שם בשבילך. אני מאחל לך שתוכלי להשתמש בו על מנת להתחיל חיים חדשים ויפים, עם האיש שיעניק לך אושר. 

אני לוחץ את ידו בחום ובכנות.

נקווה שיהיה בעל אופי שקט יותר, אך יחד עם זאת בעל כוונות

טובות ממש כמו שלי.

 

 
צור קשר

© 2019 כל הזכויות שמורות ל״זיכרון בסלון״   

Logo.png
  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon